סריגה

המסע שלי לעולם הסריגה התחיל לגמרי במקרה, אי שם ב-eToro. באחד משיטוטיי הבלתי נגמרים במקס סטוק (בסניף בני ברק, ממש מתחת למשרדים שלנו), נתקלתי בגלילי חוטי טריקו ובמסרגות פלסטיק. משהו בהם סיקרן אותי, אז חזרתי הביתה, חיפשתי מדריכים ביוטיוב ונחתתי על הסרטונים של עושה עיניים. ההסברים היו מדויקים וקולעים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי סורגת. התלהבתי וסיפרתי על זה לחברות בעבודה – עד שאחת מהן נדלקה גם היא, קנתה בדיוק את אותם החוטים והמסרגות, והצטרפה אליי לעולם הסריגה.

כששוב עלה הנושא בשיחה, אני ושאר חברות הצוות (המלאכיות של אדם) חשבנו שיהיה מגניב לנסות לסרוג שמיכה ענקית וצ’אנקית – כמו זו שאחת מאיתנו ראתה איפשהו ברשת, עם תג מחיר מופרך לחלוטין.

כמכורה ידועה לעלי אקספרס, היה לי ברור שזה המקום למצוא את הצמר הכי זול והכי מגוון. קפצתי על ההזדמנות והזמנתי כדור צמר שמן בצבע נייטרלי – רק כמות קטנה להתנסות, לפני שאני מתחייבת לקילוגרמים שלמים.

פתחתי כמה סרטונים ביוטיוב, ניסיתי איזה מדריך אקראי, אבל מהר מאוד הבנתי שהצמר שקניתי פשוט לא ברמה שרציתי. שמתי אותו בצד, שיהיה, ובסופו של דבר… פרויקט השמיכה פשוט נזנח.

אחרי זה כבר התחלתי לחפש חנויות הובי באופן מיוחד, והצטיידתי במסרגות ובצמר איכותיים יותר. נכנסתי לעולם הסלים – ניסיתי הכל: סלסלאות עם מכסים, עם פפיונים, עם תחתיות עץ שחוסכות חוט וסריגה, ומה לא.

ואז הגיעה הקורונה. אני עדיין זוכרת את עצמי שוכבת בבידוד, עטופה בשמיכה, וסורגת בלי הפסקה.

נדבקתי בעבודה, יחסית מוקדם בגל הראשון, ובאותם ימים עוד חשבתי שזהו, הלך עליי. הייתי לחוצה בטירוף, והכתבות שקראתי ברשת בסגנון “כך נראים חולי קורונה ביום החמישי למחלה” לא בדיוק עזרו לי להירגע. ברקע של התמונה שלי מאותה תקופה אפשר לראות את מכשיר מדידת החמצן בדם – קניתי אותו מיד, כי הייתי חייבת לעקוב אחרי המדדים שלי. הסריגה הייתה המפלט שלי, הדבר היחיד שהצליח להסיח את דעתי מהלחץ.

במקביל, בדיוק הייתי בתחילת קורס הום סטיילינג בשנקר, ומצאתי את עצמי חושבת איך אפשר לשלב את התחביב החדש – סריגת סלסלאות – בעיצוב חללים, לתת בהם טאץ’ אישי ומיוחד משלי.

החיבור בין הכל הרגיש טבעי. השבוע שבו הייתי חולה היה גם השבוע שבו סרגתי הכי הרבה. זה כל מה שיכולתי לעשות – וזה היה לא מעט.